כשחווית ההנקה הופכת לסבל

ההנקה הינה הזנה טבעית ונחשבת כמותאמת ביותר לצרכיו התזונתיים של התינוק. בעיני רבים, ההנקה הינה המשך טבעי לתהליך ההריון והלידה. לאחרונה ארגון הבריאות העולמי הרחיב את המלצותיו לגבי הנקה וממליץ על הנקה בלעדית עד גיל שישה חודשים ובהמשך על שילוב מזון והנקה עד גיל שנתיים.

מקובל לחשוב כי באופן כללי, נשים מסוגלות להיניק ותינוקות מסוגלים לינוק ועם זאת, אצל נשים מסוימות, ההנקה כרוכה בתחושות שליליות ומצוקה רבה.

הנשים המתמודדות עם בעיה זו, חוות בדידות קשה ולעיתים נדירות משתפות ברגשותיהן או מבקשות עזרה  מספר פעולות נמצאות כמקלות על התופעה: מנוחה מספקת לאם המניקה, שתייה ופעילות גופנית

(D-MER) Dysphoric Milk Ejection Reflex, הינו "צניחה" פתאומית של רגשות, המופיעה בסמוך לשחרור החלב ונמשכת מספר דקות. הרגשות השלילים יכולים להשתייך לאחת משלוש צברי תסמינים: דיכאון, חרדה וכעס. כאשר בוחנים עדויות של נשים הסובלות מהתופעה, הן מתארות מגוון תחושות כגון: דכדוך, תיעוב עצמי, חרדה, אשמה, ייאוש עד כדי מחשבות אובדן ובושה.

ישנן נשים המתארות במצבים אלה גם פגיעה משמעותית בריכוז ותחושות פיזיות כגון תחושת בחילה או דחייה ממזון. נשים הלוקות בתסמינים מצבר הכעס בדרך-כלל לוקות בתסמינים בעוצמה גבוהה יותר. קיים קשר בין עוצמת התסמינים למשכם.

לתופעה זו בסיס פיזיולוגי והיא מתווכת על-ידי מוליך עצבי הנקרא דופמין ומשחק תפקיד משמעותי במערכת התגמול (Reward System). בדרך-כלל בנשים מניקות, קיימות רמות גבוהות של הורמון האוקסיטוצין והפרולקטין. האוקסיטוצין אחראי לשחרור החלב והפרולקטין לייצורו. במהלך ההנקה רמות האוקסיטוצין עולות ואילו רמות הפרולקטין עולות ואז יורדות. כאשר אמורה להיות הפרשת חלב, רמות הדופמין יורדות באופן מיידי על-מנת לאפשר לרמות הפרולקטין לעלות. הירידה הפתאומית בדופמין כנראה גורמת לחסך באימהות מסוימות והיא זו האחראית לתגובה הרגשית שמאפיינת את ה-D-MER.

מצב זה אינו מחייב גירוי ישיר של הפטמה ויכול להיגרם על-ידי כל מצב שמביא לשחרור החלב, כולל חשיבה על התינוק או גודש בשד. נשים הלוקות במצב זה, חוות תחושות אברסיביות מההנקה ויכולות לפרש את תגובותיהן כדחייה מהתינוק עצמו או כמעידות על תפקודן האמהי.

לעיתים מצב זה גורם להפסקת ההנקה למרות רצונה של האישה להניק ומייצר תסכול רב ותחושת כישלון אצל האם. מצב זה עלה לתודעה רק בשנים האחרונות. הספרות בנושא זה הינה מוגבלת וכמעט ולא קיימים מחקרים בנושא.

הנשים המתמודדות עם בעיה זו, חוות בדידות קשה ולעיתים נדירות משתפות ברגשותיהן או מבקשות עזרה. מספר פעולות נמצאות כמקלות על התופעה: מנוחה מספקת לאם המניקה, שתייה ופעילות גופנית.

בעוד שלנוגדי דיכאון נפוצים מסוג SSRI לא הייתה כל השפעה על התסמינים, קיים ניסיון מועט אם כי חיובי, לטיפול בתרופה נוגדת דיכאון המכונה (Bupropion (Wellbutrin, תרופה המשפיעה על רמות דופמין.

שימוש בקפאין עשוי להחמיר את התופעה, כמו גם בחומר המכונה metoclopramide, המשמש לעיתים להגברת ייצור החלב.

חשוב לזכור, שבשל חוסר מודעות לתופעה, נשים עשויות לפרש את תחושותיהן בצורה שגויה ולהפסיק את ההנקה בטרם עת. נשים מסוימות אף מאובחנות באופן שגוי כלוקות בדיכאון לאחר לידה.

לאור זאת, ישנה חשיבות גדולה להעלאת המודעות לנושא. שאלה המתייחסת לתחושתיה של האם במהלך ההנקה עשויה לפתוח פתח לדיון בנושא והקניית מידע שעשויים להשפיע על תחושותיה וכתוצאה מכך החלטותיה של האם. רבות מהנשים חשות כי ההתמודדות קלה יותר כאשר ברור כי מדובר במצב רפואי ולא בבעיה רגשית.